משכן האל בהר גריזים

לאן נעלם משכן האל בהר גריזים?

לאחר הפילוג במשפחת הכהונה בין עוזי בן בחקי, הכהן הצעיר בממלכת ישראל בהר גריזים, לבין עלי הכהן מבני איתמר (אילי במסורת השומרונית) שנטש לשילה, גדלה האיבה והשנאה בין שני המחנות עד כי עלי ותומכיו החלו להקריב קרבנות בשילה במקום במשכן ה' בהר גריזים שהיה קיים עוד באותם ימים (כ-250 שנה לאחר הכניסה לארץ כנען), חרה אף ה' בפילוג של העם ובשנאת החינם שצמחה בעקבות הכח, העושר והשובע שהיו לעם ישראל באותם ימים.

כה גדול היה הכעס על הפילוג והקרבת הקרבנות שלא בהר גריזים, ועל חוסר הרצון לאחד את העם, עד כי ביום שני לאחר חג השבועות בשנת 261 מכניסת בני ישראל לארץ כנען, כבה האור במשכן ה' ואש התמיד כבתה. ימי הרצון תמו והחלו ימי הסתרת הפנים. הגשמת ההבטחה האלוהית למשה: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלא עַל כִּי אֵין אֱלהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה וְאָנכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה" (דברים לא, יז).

לכשגילה עוזי הכהן הגדול בהר גריזים את הדבר, חרד עד מאד. נכנס למשכן האל ולא ראה אות לרצון האל. נכנס שוב ביום השלישי והרביעי וגם בימים האלו לא ראה שינוי. ביום החמישי נכנס שוב ונחרד לגלות כי אפלה כיסתה את המשכן וכי חשכה גדולה מסתירה את הכל. אסף הכהן הגדול עוזי בן בחקי את כלי המשכן, כלי הכסף וכלי הזהב הטהור, את בגדי הקודש והפרוכת, והחביא אותם במערה בצלע הר גריזים. עוזי אף דאג לרשום את הכלים שהחביא במערה כדי שידע שלא חסר דבר מן הכלים. ביום השישי חזר לראות את אשר טמן, אך לא היה זכר למשכן ולא לפתח המערה מאז ועד היום.

העתק מהמאה ה- 19 של כלי המשכן

היום בו הסתיר אלוהים את המשכן היה ביום חמישי בשבוע של חג השבועות, בשנת שלושת אלפים וחמישים וחמש שנה לבריאת העולם. עוזי ושאר הכהנים ועדת ישראל נותרו אבלים בהר גריזים ומבכים על יתר בני ישראל אחיהם אשר נטשו את הר גריזים, בית אל והמקום הנבחר לשכן שם את שם האל, ובחרו בדרך עלי הכהן (אילי) לבוא אחריו לשילה.

ציוה הכהן הגדול את בני העדה הנאמנים לו, כי בכל יום שני וחמישי, הימים בהם כבתה האש במשכן ונעלמו כל כליו, יהיו ימי אבל על ימי הרצון שנסתיימו, וימי הסתרת הפנים שהחלו. נשות הקהילה עד למאה ה19, היו צמות בכל יום שני וחמישי מהבוקר ועד הערב אות לאותם ימי אבל.

דילוג לתוכן